המלכוד הישראלי – חלק א'
רפי מלניק
המרכז הבינתחומי הרצליה
אוקטובר 2016
החברה הישראלית ממולכדת; מהות המלכוד היא שמירה על סטטוס-קוו שבו אי-עשייה עדיפה על עשייה. המצב השולט הוא של "שב ואל תעשה" כיוון שעשייה, בכל כיוון, מחייבת בחירה בין אלטרנטיבות, תוך חשיפת קדימויות לאומיות, העלולה לשבור את הסדר הלאומי המעניק לקואליציה את השליטה, מה שהפך לעיקר. למלכוד הישראלי ביטויים רבים בתחומי דת ומדינה, בענייני שלום וביטחון, בשיטת השלטון ועוד. במאמרי זה (ואחרים יבואו בהמשך), אתרכז בהיבטים הכלכליים של המלכוד, הבא לידי ביטוי בהתוויית מדיניות כלכלית שאינה מתמודדת עם האתגרים הלאומיים העיקריים, לטובת המשך קיום השלטון הקיים.
מנגנון המלכוד הכלכלי פועל בסוגיות קריטיות למצבנו הלאומי. בעבר הרחוק, אופיינה מדיניות הממשלה בכל הנוגע לתקציב, בחוסר שליטה שהביא ל"מחלות" רבות כגון: אינפלציה, גרעון במאזן התשלומים ועוד. כדי להתמודד עם חוסר השליטה בתקציב הונהג בישראל כלל פיסקלי, הקובע את שיעור הגידול בהוצאות הממשלה ואת גודל הגירעון המותר יחסית לתוצר המשק. הכלל הפיסקלי היווה כלי רב עוצמה לאוצר ולאגף התקציבים, שכן הדיון הממשלתי הראשון בהתוויית התקציב, אשר דן במסגרות הכלליות, מחייב את השרים לקיים כלל זה. מכאן שהמסגרות הקריטיות, סך ההוצאה והגרעון, אינן נדונות אלא מוצגות לממשלה על ידי האוצר, והממשלה מאשרת אותם ללא קושי. בשלב זה של הכנת התקציב לא דנים בחלוקת ההוצאות למשרדים השונים ולכן לא מתגלות דילמות.
כלל ההוצאה עבר שינויים רבים על פני זמן, אבל המשותף לכללים שעל פיהם נקבע התקציב היה שגידול ההוצאה נמוך יותר משיעור צמיחת המשק. על פני זמן הכלל הביא לכך שמשקל סך ההוצאה הציבורית ביחס לתוצר ירד ב-2015 ל-39.0 אחוזים, וזה של ההוצאה החברתית הגיע ל-31.3 אחוזים, נמוך ממשקל ההוצאה בכל מדינות ה-OECD פרט לדרום קוריאה. כל עוד משקל ההוצאה היה גדול וחריג, סייע הכלל לתקן את העיוות וזה לא הטריד אף אחד; אולם ספק שקובעי הכלל חשבו שהשחיקה בהוצאה תגיע לממדים אלו. לו הייתה דנה הממשלה בבחירת משקל ההוצאה הרצוי לכלכלת ישראל, סביר להניח שהיו מחליטים אחרת. כלל הגרעון שירת אותנו היטב והצלחנו להוריד את החוב יחסית לתוצר לגודל סביר – קרוב ל-60 אחוזים, אולם הגרעון יכול היה להיות נמוך גם אם ההוצאה הייתה גדולה יותר, כל עוד היו מתאימים את שיעורי המס כנדרש.
כידוע, התגברנו על ה"מחלות" הכלכליות של העבר; אין לנו אינפלציה; אולי ההיפך הוא הנכון היות ובשנים האחרונות מדד המחירים לצרכן יורד; יש לנו עודף במאזן התשלומים והמשק מייצא יותר מאשר הוא מייבא. השאלה המתבקשת היא למה אנו ממשיכים באותה מדיניות, הבאה לידי ביטוי בכלל הפיסקלי? התשובה לשאלה זו היא הביטוי הבולט של המלכוד הלאומי. הצורך לקיים משמעת תקציבית לא פג, כיוון שבמשטר הקואליציוני הרופף הקיים בישראל, לא ניתן לשחרר את מסגרת ההוצאה, שכן הדבר יחייב קבלת החלטה למי או למה לחלק יותר. הוויכוח שהיה מתעורר עלול היה להביא להפלת הממשלה או לאבדן מחודש של המשמעת. הרע במיעוטו אם כן הוא, להמשיך בכלל הקיים; כך לפחות, מהבחינה הפוליטית, מתאפשרת שרידות השלטון.
יש כמעט קונצנזוס בין כלכלנים שבמצב הקיים – האטה כלכלית וריביות נמוכות, רצוי להגדיל השקעות בתשתיות לאומיות, גם על ידי לקיחת הלוואות, כלומר, על ידי הגדלת הגרעון; אולם, במלכוד הכלכלי של ישראל, מי יקבע מהי תשתית לאומית? יש שיאמרו שהרחבת הכבישים בשטחים היא תשתית ציונית בעלת קדימות לאומית; אחרים יגידו שמקוואות לשירות האוכלוסייה המשתמשת בהן הן תשתית יהודית אולטימטיבית; ובקיצור, במצב שהכול ניתן להגדרה כתשתית, מוטב לא לזוז ולשמר את המצב, מבלי להחליט על קדימויות לאומיות ובלי לזעזע את שרידות הממשלה. האפשרות להגדיל את ההוצאה הממשלתית עלולה הייתה לפורר את הכלי הבסיסי שמעניק למשק את המשמעת הפיסקלית, ולכן, הפתרון הוא שמירה על המצב הקיים.
המלכוד הלאומי מונע התמודדות עם הבעיות הלאומיות האקוטיות, והכלכלה הלאומית מונהגת על ידי הטייס האוטומטי, העלול לרסק את החברה. הגיע הזמן לנתק את הטייס האוטומטי ולאחוז היטב בהגהים.