המלכוד הישראלי – חלק ב'
רפי מלניק
המרכז הבינתחומי הרצליה
נובמבר 2016
מאמר זה ממשיך לפתח את התיזה שהוצגה לראשונה ב-המלכוד הישראלי חלק א', הטוענת כי החברה הישראלית ממולכדת; מהות המלכוד היא שמירה על סטטוס-קוו שבו אי-עשייה עדיפה על עשייה. המצב השולט הוא של "שב ואל תעשה" כיוון שעשייה, בכל כיוון, מחייבת בחירה בין אלטרנטיבות, תוך חשיפת קדימויות לאומיות, העלולה לשבור את הסדר הלאומי המעניק לקואליציה את השליטה, מה שהפך לעיקר.
ביטוי מובהק של המלכוד, אם כי לא בהכרח החשוב ביותר, הוא תקציב המדינה הדו-שנתי שאושר בממשלה ונמצא בדיונים בכנסת. בימינו, אי-ודאות קיצונית מהווה מאפיין עיקרי של הכלכלה העולמית ולכן של הכלכלה הישראלית: סוגיות כגון, איך ישפיע Brexit על כלכלת האיחוד האירופי? האם האיחוד המוניטרי האירופי ישרוד, או שהסדר האירו יתפרק? האם כלכלת סין מפסיקה לצמוח? האם הבנק הפדרלי של ארה"ב יעלה את הריבית ומתי? ועוד, הן שאלות קרדינליות שתשפענה על העולם ועלינו. ההתמודדות אם אי-הוודאות הקיצונית, שביטויה הוא התנודתיות חסרת התקדים של השווקים הפיננסיים, דורשת שמירה על גמישות מקסימלית של המדיניות הכלכלית כך שהיא תוכל להגיב בזמן אמת לזעזועים חיצוניים. המדיניות המוניטארית המבוצעת על ידי בנק ישראל, שלרוב מגיבה מהר (גם בטווח הקצר) מוצתה; הריבית קרובה למגבלת האפס והאפקטיביות של התערבות בשוק המט"ח מוטלת בספק; מכאן שאין לצפות שניתן יהיה לטפל בזעזוע חיצוני שלילי באמצעות הכלים המונטאריים. תקציב המדינה, כלי המדיניות המרכזי של הממשלה, ננעל לשנתיים, כלומר, הממשלה מוותרת מראש על יכולתה להגיב בזמן אמת. באוצר מבינים בוודאי את העניין ויש להניח שכך גם ראש הממשלה אך המלכוד גובר על השיקול הענייני. המטרה העיקרית של התקציב היא לא לזעזע את הקואליציה שכן בתקציב הדו-שנתי הבקשיש הפוליטי משולם רק פעם בשנתיים ולא פעם בשנה. כמו כן, "גזירת" דיוני התקציב בכנסת, המלווה לרוב בחששות לפירוק הקואליציה, מתבצעת רק פעם בשנתיים. השיקול הכלכלי נזנח לטובת היציבות השלטונית, גם אם אינה משרתת את טובת המשק אלא את המשך השולטים בו.